בימים עברו, באוקינאווה, מולדת הקראטה, תלמידי קראטה היו פושטים חולצה ונשארים במכנסי העבודה שלהם, או בתחתונים, כשהחלו להתאמן.
לא היה שום סממן חיצוני שאיפשר להעריך את רמתו של אדם אחר, לא היו מגינים, לא היו חגורות (פרט לאלה שמנעו מהמכנסיים ליפול..). במילים אחרות, אם לא הכרת אותו בעבר, לא היתה לך יכולת לדעת מה רמתו של אדם איתו התאמנת על תרגיל כלשהו.
כל זה שונה מאוד היום כמובן, עם החליפות הלבנות, והחגורות הנעות בין מגוון הצבעים.
הדבר הפך מקובל כל כך, שתמונות המראות קראטיסטים מתאמנים ללא חולצה, או אפילו במכנסיים קצרים בלבד, מעלות ספקות לגבי צניעותם, 'נאמנותם לקוד', והיותם 'אותנטיים'.
ובכן בכל הקשור למקורות הקראטה, יותר אותנטי מזה - אין.
בשנותיי הראשונות בעולם הקראטה הוסבר לי שה-'גי', חליפת הקראטה, הוא עדות לבגדי האיכרים האוקינאווים של פעם, ובאמת דמיינתי לעצמי אז את עובדי האדמה מאוקינאווה עם חליפות דמויות חליפות קראטה וכובע קש חרוטי על הראש... היום אני יודע שהקראטה האוקינאווי המסורתי - במטרה לפרוץ את גבולות אוקינאווה ולהיטמע ברחבי יפן - קיבל עליו במחצית הראשונה של המאה ה-20 את דרישות אירגון-העל של אמנויות הלחימה היפניות ו:
1. אימץ את חליפת הג'ודו, ממנה התפתחה עם הזמן חליפת הקראטה
2. אימץ את שיטת הדירוג היפנית של 10 דרגות קיו ('חגורות צבעוניות') ו10 דרגות דאן ('חגורות שחורות')
3. שינה את כיתוב המילה קראטה מ-'יד סינית' המקורי ל-'יד ריקה' המודרני
4. קיבל עליו את התוספת 'דו' (קראטה-דו, כמו אייקידו, קנדו, ג'ודו ובכלל בו-דו)
5. הצניע באופן דרמטי לימוד ושימור של טכניקות הטלה ועבודת קרקע, בריחים וחניקות, כדי לבלוט כשיטת לחימה של 'אגרופים ובעיטות' ולא לאיים על שיטות יפניות קיימות כג'ודו, ג'וג'יטסו וסומו.
6. הלך והתרחק מטכניקות פציעה של מצבי הישרדות על מנת לאפשר טורנירים ותחרויות, בדומה לתחרויות האיגרוף המערבי, למשל.
הקראטה המקורי הוא שיטה המכירה במקורותיה הסיניים; שיטה נטולת סממנים חיצוניים, דרגות ומעמדות; שיטה שאינה שמה דגש על העמקה רוחנית על פי אסכולת הזן ובמה שנקרא היום 'התפתחות אישית', אלא בהגנה עצמית ברוטאלית למטרות הישרדות, ויש בה, לצד אגרופים ובעיטות, גם ניקורי עיניים ופציעה של הפנים והראש, שבירות, תלישת גרונות, פגיעה באשכים, דריכות ורמיסות, והטלות שמטרתן להטיל מום במכוון.
אני חושב שהשינוי שעבר הקראטה עם כניסתו למיינסטרים של אמנויות הלחימה היפניות, הוא בעיקרו מבורך: באופן אישי, העומק הרוחני הנלווה אליו והפיכתו למסלול של צמיחה והתפתחות אישית, הם אולי הסיבות העיקריות לכך שאני צועד בדרכו לאורך רוב חיי. מערך הדרגות/חגורות שאימץ, שומר על המוטיבציה של התלמידים ובלעדיו, במנטליות המערבית-מודרנית של היום, מעטים מהם היו שורדים את נתיב האימונים הסזיפי והאינסופי שהוא מכתיב. ולמרות שהגנה עצמית תכליתית היא דבר שאני אישית מאוד-מאוד מעריך ומתעניין בו, אנחנו בכל זאת לא נדרשים להתמודד עם שודדים וחיות פרא על בסיס יומיומי ויש לנו את הפריווילגיה להרוויח מהקראטה גם ליטוש אישיותי, חינוך עילאי לצניעות איפוק והישגיות, כשירות ועוצמה פיזית ומקום אמיתי לשאוב ממנו רוח ורוחניות.
אבל את הקראטה המקורי יש להכיר (ומבחינתי להוקיר, מאוד). נראה לי שעל תלמידי קראטה רציניים בכל סגנון, יש להבין מאיפה התחלנו, איפה אנחנו היום ולאן הענף פונה.
אז לכל חברי ענף הקראטה הנרחב והמולטי-סיגנוני ששולחים לי בפרטי שאילתות מנומסות על 'סוגיית הכבוד שבלהתאמן חצי עירומים' כשאתם רואים אותי ואת תלמידיי מתאמנים לפעמים במכנס קצר וללא חולצה, אני מקווה שתבינו עכשיו כי מדובר אצלנו בכיבוד המסורת שלנו כתלמידי ווייצ'י ריו ולא, חלילה, כזלזול בה.